דיור מוגן ? בשביל מי זה דרוש ולמה? 

א. עובדות מטרידות

לאחרונה, על רקע הנתונים שפורסמו אודות מצב הקשישים בישראל, התלהט מחדש הויכוח אודות חשיבותו ונחיצותו של מה שקרוי כיום "דיור מוגן".

הנתונים עצמם הרעישו בחדשנותם, כאשר התברר לפתע ש- 76% מכלל הנשאלים טענו כי הם מאושרים עד מאושרים מאד בחייהם. שואל הקורא את עצמו "האם יתכן כדבר הזה? כיצד זה שאחוז כה גבוה מאותם שאמורים להיות מוגדרים 'אומללים ונדכאים' מעזים פתאום להרים ראש ולהצהיר קבל עם ומשאל שהם מאושרים?!"

בשולי הידיעה מוצנע עוד נתון מפתיע, לפיו אחוז משמעותי מבין הקשישים צופה אפילו שיפור במצבו הכלכלי או החברתי - משפחתי. כאן כבר פוקעת סבלנותו של הקורא. "יש גבול" אומר הוא בלבו, "איך זה יתכן שקשישים אלה, שאמורים להתכנס בפינת שנותיהם הארוכות ולסור לצד הדרך, מביעים מין אופטימיות מוזרה שאינה במקומה, לגבי מצבם העתידי?!

אם בכך לא די, בא הנתון ששובר את גב הגמל הצעיר והלא מנוסה, ולפיו, חלק לא מבוטל מן הקשישים מעיד על עצמו שהוא במצב כלכלי סביר. זאת כבר באמת חוצפה! מי התיר להם להיות במצב כלכלי סביר? איך זה מתקשר עם הדימוי הרווח של עוני ודלות כחלק מן הזיקנה?

ואז נשבר מיתוס נוסף. קרוב לרבבה מתוך בני ה - 65 ומעלה מתגוררים מרצונם הטוב בבתי דיור מוגן. 'מה קרה להם, האם באמת יצאו מדעתם? מי מחליט מרצונו הטוב ללכת למושב זקנים? אולי אפילו לבית אבות?" כך יושב הקורא הנחוש, בן השלושים וחמש או הארבעים, מחזיק בידו את "הארץ" או "גלובס" ומהרהר.

ובכן, ידידי הצעירים, יש לי חדשות עבורכם. הדיור המוגן, שהוא הגלגול הסופר מעודכן של בתי האבות, הפך להיות אבן שואבת לבני הגיל המבוגר בכל ארצות המערב המפותחות.
יש ירידה מתמדת בגיל הממוצע של העוברים לדיור מוגן, ולאחרונה מצויים ביניהם בני 60 עד 65, לצידם של מבוגרים יותר. שיעור העוברים לדיור מוגן נושק את קו 15 האחוזים מבני הגיל השלישי.

ישנם כמה גורמים מצטברים שמביאים לתופעה מעניינת זו:

? אנשים מגיעים לגיל המבוגר במצב בריאותי טוב יותר מאי פעם בעבר. זאת עקב שמירה על הרגלי בריאות והיגיינה, הקפדה על משקל תקין, בדיקות מעקב שנתיות, הימנעות מעישון, ועוד.
? אנשים מגיעים לגיל המבוגר במצב כלכלי טוב יותר מאי פעם בעבר. גברה המודעות לחסכון לעת זיקנה, קיימת עלייה רצופה ברמת החיים, היקף ההוצאות קטן עם עליית הגיל עקב חיסול תשלומי המשכנתא, העדר הוצאות על חינוך ובריאות הילדים, פיתוח קריירה עקב ריבוי האפשרויות בחברה עתירת הטכנולוגיה.
? החברה המערבית הפכה להיות מוכת אלימות - בעיקר כלפי קשישים - ואלה חשים זקוקים להגנה באורח הולך וגובר.

אז מה בכל זאת מחפשים שם אותם קשישים ה'נחפזים' כביכול ל'הימלט' מבתיהם?
ב. חרדות ותקוות במעבר לדיור מוגן

ככל שהאדם מתבגר גדלה חשיבותם של סביבת מגוריו ושל תנאי הדיור שלו.
נושאים שבעבר היו בעלי משקל פעוט יחסית מקבלים בהדרגה חשיבות הולכת וגדלה: קרבתם הגיאוגרפית של המקומות להם אנו נזקקים (תחנת אוטובוס, סופרמרקט, חנות ירקות, מרפאה, בית מרקחת, בנק, סניף דואר, בית כנסת ועוד). גם מקום מגוריהם של בנים ובנות, נכדים ונכדות, קרובי משפחה וחברים קרובים משפיע מאד על אורח החיים ועל הנאותיהם.
בהדרגה פוחתת הניידות וקלות התנועה, ושיקולים של קירבה ונגישות הופכים להיות משמעותיים ובעלי ערך.
המעגלים החברתיים הולכים ומצטמצמים ובהדרגה נעלמים מהנוף חברים וידידים ותיקים .
כל זאת, כל עוד מתנהלים החיים כתיקונם. כאשר חלה התדרדרות לא צפויה במצב הבריאות או כשבן הזוג הולך לפתע לעולמו, מוחרפים שבעתיים ההיבטים שמנינו ולעתים הופכים להיות קריטיים בחייו של האדם המבוגר. בבת אחת עולה הדאגה למצב הבריאות, לתפקוד המנטאלי והגופני, לבדידות, לתחזוקת הבית ועוד.
במסכת ההתלבטויות והמחשבות עולה שאלת המעבר לדיור מוגן כאפשרות ריאלית וסבירה.
הניסיון מוכיח שהמעבר מהבית לדיור מוגן, הוא אחת החוויות היותר מורכבות לבני הגיל המבוגר.
כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדווה יתרה או בהתלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות המובילות אל ההחלטה, או שהיא נראית ונתפסת כ"ברירת מחדל".

תחושת הויתור היא קשה ומכאיבה, כיון שמשמעות המעבר היא להשאיר מאחור את כל מה שהבית מסמל: זיכרונות, חוויות, נוסטלגיה, הרגלים.
מאידך, המקום החדש נראה בתחילה כמאיים: לא מוכר, חברה חדשה, סדרים אחרים, תקופת הסתגלות, שינוי בקשר עם דור ההמשך, ועוד.
אלה הן הדילמות האופייניות המלוות את המעבר לדיור המוגן.

בצידן של דילמות אלה צפות ועולות הציפיות והתקוות. אולי ישפיע המעבר דווקא לטובה על חיינו? יתכן שנהיה מוגנים יותר מפני תופעות האלימות הנוראות? נוכל לחיות בסביבה המשופעת באמצעי בטיחות? יהיה פיקוח רפואי צמוד ומתמשך? נהיה נגישים יותר לפעולות תרבות והעשרה? נוכל לקשור קשרים חברתיים חדשים? ללמוד תחביבים מעניינים? יהיה מי שינחה אותנו איזה פעילות גופנית מתאימה לנו? תיווצר האפשרות לקשור קשרים חברתיים חדשים, לפגוש אנשים מעניינים?
זאת ועוד. נהוג לקבל במקומות כאלה טיפול נאות אם חלילה תחול התדרדרות במצבנו הבריאותי, ואז לא נהיה לטורח כבד על בנינו ובנותינו?

הרהורים אלה חוזרים וחולפים בראשי השיבה של בני הגיל המבוגר. שנתם נודדת עליהם בלילות, ודור הבנים לא תמיד מספיק מעורב או שבאמת אינו יודע בוודאות מה לייעץ.

כל מי שמעורה בתהליכים אלה רואה מול עיניו את חוסר המודעות שעדיין שורר בקרב בני הגיל השלישי בסוגיה חשובה זו, ואת הידע המועט המצוי בידם כדי לקבל את ההחלטה הנכונה.

מהן הטרדות הבולטות הדוחפות את הנטייה לעבור לדיור מוגן:

1. ירידה במצב הבריאות או בתפקוד.
2. איבוד הביטחון העצמי עקב אירוע
היחלשות של איבר חיוני (יד או רגל,
עין או אוזן).
3. התאלמנות, או היקלעות בן/בת הזוג
למצב סיעודי.
4. חשש מ"יום המחרת" - שמא
תהיה הזדקקות לטיפול רפואי צמוד,
למעקב מתמיד או להשגחה צמודה.
5. תחושה גוברת של בדידות עקב מעגל
חברתי הולך ומצטמק.
6. חוסר עניין בניהול משק הבית,
באירוח, או קשיי תחזוקה.
7. הריחוק ממקום מגורי הבנים והנכדים.


ג. מה בכל זאת לעשות?

במהלך השנים האחרונות פותחו בארץ מסגרות מגורים מיוחדות למבוגרים המסוגלים לתפקד באופן עצמאי ואשר מעוניינים להמשיך ולנהל לבדם את משק ביתם.
מרכזי הדיור המוגן הוקמו בתחילתם על-ידי גופים ציבוריים (כגון רשת "משען") אך במרוצת השנים השתלבו גם גורמים פרטיים שהוסיפו מגוון רחב של אפשרויות ומתכונות.

מרכזי הדיור המוגן מיועדים כאמור לאוכלוסייה מבוגרת עצמאית, המסוגלת לנהל בעצמה את אורח חייה באופן סדיר. לכל דייר או זוג מוצעת דירה נפרדת (במבחר גדלים ובמגוון מחירים והידור). במקביל מעמיד המרכז לרשות דייריו שורה של שירותים מרכזיים כגון תחזוקה, שמירה, שירותים רפואיים, פעולות חברה ותרבות, והעשרות פנאי למיניהן. הדיירים מנהלים אורח חיים עצמאי לחלוטין. הם עורכים בעצמם את קניותיהם, מתכננים עצמאית את סדר יומם, מבשלים את ארוחותיהם, לעתים ממשיכים אפילו לעבוד בעיסוקיהם (בעיקר בעלי המקצועות החופשיים), ואינם כבולים לכללים מחייבים של המרכז.
כל דייר רשאי לרכוש סוג כזה או אחר של שירותים, בנוסף לחבילה בסיסית הכלולה בתשלום החודשי (חבילה שמשתנה ממקום למקום בהתאם למחירה ולמדיניות של הנהלת המרכז).

ההצטרפות לאחד ממרכזי הדיור המוגן דורשת אמצעים כספיים כיוון שהמצטרף מתבקש להפקיד סכום כסף כפיקדון (בהתאם לתעריפים השונים של כל מרכז ולפי גודלה ומיקומה של הדירה שבחר), וכן לשלם תשלומים חודשיים בעד השירותים המרכזיים הכלולים ב"סל" שנקבע.

הפיקדון נשחק במהלך שנות שהותו של הדייר במקום אך יתרתו מוחזרת למי שעוזב את המרכז או לבני משפחתו.
מרכזי הדיור המוגן קובעים "לוח שחיקה" שלפיו נשחק מדי שנה הפיקדון שהופקד באחוזים קבועים, וזאת למשך תקופה של 10 עד 12 שנים.
כמובן שהדייר רשאי לעזוב את המרכז כל אימת שהוא מעוניין בכך ולקבל את הפיקדון שהפקיד.
בבוא בני הגיל המבוגר לבחור באחד ממרכזי הדיור המוגן עליהם לקחת בחשבון את שיקולים הבאים:

1. גודלו של המרכז מבחינת יחידות הדיור הכלולות בו. מרכז גדול כולל אמנם הרכב
מגוון של דיירים ומאפשר מעגלי היכרות רחבים, אך העומס המוטל על הצוות
מכביד על מתן שירות אישי משובח. מרכז קטן יותר כולל מספר מצומצם יותר
של דיירים, אך מאפשר מידה רבה יותר של אינטימיות ושירות אישי.
המועמד חייב לבחון את שיקול הגודל בהתחשב באופיו, בצרכיו
החברתיים ובהעדפותיו האישיות.

2. מגוון השירותים המוצעים במרכז. חשוב לבחון אילו שירותים כלולים ממילא
ב"סל", וניתנים בתמורה לתשלום החודשי, איזה שירותים אכן קיימים אך
כרוכים בתשלום מיוחד, ואיזה שירותים אינם מוצעים כלל.

בהקשר זה ראוי לבחון את מפרט המתקנים המצויים במרכז (מספרה ומכון
יופי, בריכת שחיה, חדר כושר, אולמות אירועים, חדרי חוגים, מרפאה מצוידת),
את גודלם של השטחים הציבוריים, ואת השטחים הפתוחים הסובבים את
המרכז.
בנוסף מומלץ להשוות את המגוון, האופי, המיוחדות והחדשנות של קשת
הפעילויות החברתיות, התרבותיות וההעשרתיות המוצעות לדיירים.

3. המיקום הגיאוגרפי של המרכז, קלות הגישה אליו, זמינות התחבורה הציבורית,
קיומם של מוסדות חשובים כגון: מרכז קניות, בנק, דואר, בית כנסת, מרכזי
תרבות ובידור.

כמו-כן יש חשיבות לאופייה של הסביבה בה ממוקם המרכז. סביבה שקטה
וסולידית, בקרבת שכונת מגורים מטופחת, יכולה להבטיח הגנה מפני רעשים סביבתיים, תחבורה סואנת וזיהום אויר.

ד. סיכום

מיהם העומדים בפני השאלות הלא פשוטות הכרוכות בדילמת ההישארות בבית מול המעבר לדיור מוגן:

? הנאנקים בבדידותם.
? החרדים מן האלימות הגוברת.
? שוחרי החברים והחברה.
? תאבי הבילויים והבידור.
? המסוקרנים ללמוד ולהעשיר את ידיעותיהם.
? המודעים לחשיבות הפעילות הגופנית.
? המעוניינים להקל על בני הדור השני והשלישי.

אין כוונת המאמר להטות את לב הקוראים בכיוון זה או אחר. מטרתו העיקרית - להציג את הדברים כמות שהם, לחשוף את אפיוניו של הדיור המוגן תוך ציון ההגנות שהוא אמור לתת, לדבר בגילוי לב על ההתלבטויות הכרוכות בהחלטה להישאר בבית או לעבור לדיור מוגן, להעמיד לרשות הקוראים כלים נאותים שיקלו עליהם בעת קבלת ההחלטה האם לעבור, ואם כן - לבחון כראוי מהו המקום המתאים להם ביותר.